☰  MENU

המהפך שעבר על המחוקק הלהט”בי החשוב בארה”ב

ברני פרנק, אחד הפוליטיקאים המשפיעים בארצות הברית, מגלה באוטוביוגרפיה שלו, שעוד לא תורגמה לעברית, מה קרה אחרי שיצא מהארון הארץ, 24.06.2015 נראה שהיום כבר לא צריך להגיע לסוף הקריירה כדי לסכם אותה; מדפי הספרים עמוסים…

ברני פרנק, אחד הפוליטיקאים המשפיעים בארצות הברית, מגלה באוטוביוגרפיה שלו, שעוד לא תורגמה לעברית, מה קרה אחרי שיצא מהארון

הארץ, 24.06.2015

נראה שהיום כבר לא צריך להגיע לסוף הקריירה כדי לסכם אותה; מדפי הספרים עמוסים באוטוביוגרפיות של בני 30 ו–40. אבל ברני פרנק, בן 75, הולך שוב נגד הזרם. עד לפרישתו לפני שנתיים הוא היה מהפוליטיקאים המשפיעים באמריקה, והוא חבר הקונגרס הראשון שיצא מהארון ביוזמתו. באוטוביוגרפיה שלו הוא מתאר את המהפך שעבר עליו ועל אמריקה בחצי המאה שעברה.

איך התהפך הגלגל. בשנות ה–50, כשפרנק היה תלמיד תיכון בעיירה בניו ג’רזי, בן למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני, הפוליטיקה היתה משאת נפש של רבים. הומוסקסואליות היתה שיקוץ. לפי הסקר האחרון של מכון פּיו, 59 אחוזים מהציבור האמריקאי תומכים בנישואים חד־מיניים. לעומת זאת, האמון בממשלה הפדרלית הידרדר ושליח ציבור כבר אינו משרה נחשקת.

את ההתפתחות הראשונה פרנק רואה כמובן בחיוב. הצד המעניין ביותר בספר הוא הקישור המורכב בין המסע האישי של פרנק מהארון לעמדת המחוקק הלהט”בי החשוב ביותר ובין ההתפתחויות בתנועה הלהט”בית ובדעת הקהל האמריקאית. מאחר שהפוליטיקה היא מרכז חייו של פרנק, ומאחר שהחשיבה שלו היא אנליטית ורציונלית, ברור שלא עשה דבר שעתיד היה לסכן את הקריירה שלו. החלטותיו משקפות אפוא את רוח התקופה ומלמדות על השינויים בה.

אפשר להבחין בחייו בשלוש החלטות. הראשונה היא בניית הארון, כאשר היה סטודנט בהרווארד — בקולג’, אחר כך כדוקטורנט לממשל, ולבסוף בפקולטה למשפטים; כמנהל לשכתו של ראש העיר בוסטון ובהמשך כחבר בית הנבחרים של מסצ’וסטס. בשנים שבין מהומות סטונוול ועד התפרצות האיידס, פרנק היה ער להתעוררות הלהט”בים אך שמר מהם מרחק. הוא עשה כל שביכולתו כדי להפריך כל חשד שהוא הומו. בדיון על מתן רישיון למכירת אלכוהול של בר הומואי הוא נשאל תחת שבועה אם הוא הומו. הוא לא היה חייב לענות ובכל זאת הכחיש, שמא שתיקתו תתפרש כהודאה. את הפחדנות האישית הוא איזן באומץ פוליטי. עוד לפני שזה היה לבון טון, הוא תמך בחקיקה להט”בית וסייע לפעילים. זו גם היתה דרכו להכיר הומואים אחרים.

ההחלטה השנייה התקבלה עם בואו לוושינגטון בסוף 1980, כחבר קונגרס דמוקרט המייצג פרבר ליברלי של בוסטון. באותה עת הוא נראה נינוח יותר — בארון כלפי הציבור, מחוצה לו בקרב הקהילה. הוא התרועע בחוגים הלהט”ביים הנרחבים של הבירה, ולראשונה הוא מזכיר באוטוביוגרפיה מערכת יחסים מפורשת.

ב–1986 יצא לאור ספר שסימן את פרנק כהומו. פרנק הבין שהגיעה העת למעשה, אבל דחה את הקץ בשנה. הספר לא זכה לתהודה, והעיתונות — כמו היום — ידעה אבל העדיפה שהדיווח על כך יבוא מיוזמתו. בינתיים הוא חלק עם עמיתיו את כוונתו לצאת מהארון. לא היתה להם בעיה, אבל הם התפלאו למה לו לסכן את מעמדו הפוליטי שלא לצורך. “אני מצטער לשמוע”, אמר לו טיפ אוניל, יו”ר בית הנבחרים, “חשבתי שתהיה היו”ר היהודי הראשון”.

ואז הגיעה ההחלטה השלישית, ללכת עד הסוף. ב–1987, בראיון ל”בוסטון גלוב”, נשאל פרנק, שהיה אז בן 47, בהתאם לסיכום המוקדם: “האם אתה הומו?”

חששותיו התפוגגו במהרה. רבים הגיבו בחיוב ולאחרים לא היה אכפת. כצפוי, עד מהרה יצא קצפם של כמה שמרנים, דבר שהסב נחת לפרנק ועזר בגיוס כספים. בין אלה שחיזקו את ידיו היו שני סנאטורים רפובליקאים, ובמחוז הבחירה שלו גילה סקר שהפופולריות שלו עלתה (יותר בקרב נשים מאשר גברים). אבל לצעד היתה חשיבות אישית. לפרנק יצאו מוניטין של אדם בוטה וקצר רוח, עד כדי כך שמנהלי קמפיין הבחירות שלו ניסו להרחיקו ממצביעים פוטנציאלים. מעתה, הוא כותב בהומור, נראה נחמד יותר. הוא נכנס למערכת יחסים ממושכת וכיום הוא נשוי לג’ים רדי, שאותו פגש באירוע פוליטי.

ישראל והאיים האזוריים

אחרי היציאה מהארון אנו פוגשים את הפוליטיקאי הבשל, המבין שכדי לקדם את תוכניותיו הוא זקוק לרצונם הטוב של אחרים, שיש להם אינטרסים וערכים משלהם. הוא מבקר את השמאל האידיאולוגי, המאוכזב מהחלשים והנדכאים שלא רוצים מהפכות אלא רק להיות כמו כולם, ואת הפעילים הלהט”בים, שמעדיפים רעש וצלצולים על פני פוליטיקה ואסטרטגיה.

הוא מציע להם ללמוד משמעת וארגון ממרטין לותר קינג ומהתנועה לזכויות האזרח. הוא מעריך עקרונות אבל מבטל את התפישה הילדותית שמעדיפה טוהר אידיאולוגי על פשרה. הוא רואה אילוצים אלקטורליים כהשפעה לגיטימית על התנהלותו של פוליטיקאי, אבל בז לעמיתיו שאינם חושבים לטווח הארוך.

הוא רוצה ממשלה חזקה שתוביל לשוויון כלכלי, אבל גם תומך בשוק פרטי חזק. הוא בעד רפורמות ונגד מהפכות. יש לו תוכניות שאפתניות, כמו מעורבות ממשלתית לסיוע בדיור לעשירונים התחתונים, אבל הוא סולד מאוטופיזם. כיו”ר ועדת השירותים הפיננסיים של הקונגרס בעת המשבר הפיננסי סייע פרנק לממשלה להזרים אשראי כדי להציל את המערכת הבנקאית, אבל ב–2010 עמד בחוד החנית ברפורמה המקיפה ביותר של וול סטריט מאז משבר שנות ה–30, חוק פרנק־דוֹד בן 2,300 עמודים (כריס דוד היה יושב ראש ועדת הבנקאות בסנאט).

הספר מלמד גם על מקומה של ישראל בסדר היום של פוליטיקאים אמריקאים יהודים. “ביקרתי בישראל ובאיים האזוריים יותר מאשר בכל הארצות האחרות גם יחד”, כותב פרנק. אבל ישראל מוזכרת פעם אחת ויחידה, יחד עם האיים האזורים (שמהם באו מצביעים רבים באזור בוסטון), וההקשר הזה מדגיש את התמקדותו של פרנק במדיניות פנים באמריקה. הנה מסקנה אפשרית: ישראל היא חלק מהזהות היהודית ומהפוליטיקה האמריקאית, אבל היא משרתת צורך אמריקאי שאינו תלוי בצבעה של הממשלה בירושלים.

הספר, באנגלית, נכתב על ידי פוליטיקאי אמריקאי, בסגנון אמריקאי ולקהל אמריקאי. מה זה אומר? “קפיטליזם” היא לא מלה גסה, “סוציאליזם” — כן; ביטויים כמו “קיומנו כחברה חופשית” לא נאמרים באירוניה; אחריות מקבלים ולא מטילים; ההתייחסות לשלטון — הממשלה, התקציב והאינטרס הלאומי — נעשית מתוך תחושת בעלות, בגוף ראשון רבים — “אנחנו”, “שלנו”, “הוצאנו” — בלי קשר למי שמחזיק במושכות ולמרות מפח הנפש של פרנק מירידת קרנה של הממשלה.

הקורא הישראלי יזדהה בוודאי עם האכזבה האמריקאית מפוליטיקאים, אבל יהיה עליו להתרגל: הספר נעדר ציניות. זה לא מפני שפרנק מניח שעשרות האנשים שהוא מזכיר פועלים אך ורק מתוך תחושת שליחות. נהפוך הוא. התחכום והאינטליגנציה שלו מתגלים בניתוח האינטרסים של מקבלי ההחלטות — בקונגרס, בממשל (בעיקר הנשיאים קלינטון ואובמה), בתקשורת, בשדולות וארגונים, וציבור המצביעים — בלי מיסטיפיקציה ובכיינות. זו גישה ריאליסטית, שמכירה בכך שבלי אינטרסים אישיים אין פוליטיקה, אבל פותחת פתח לביקורת כפולה: על מי שבעיניו האינטרס הפרטי הוא חזות הכל ועל מי שאינו מבין את האינטרסים שלו.

בכל הקשור לקריירה שלו ניכר שפרנק עדיין לומד לקרוא את המפה, כמו בניסיונו הכושל להתמנות לסנטור ממסצ’וסטס במקום ג’ון קרי שמונה לשר החוץ.

הקורא הישראלי ימצא עניין מיוחד בספר. יש לזכור שעוזי אבן וניצן הורוביץ נבחרו לכנסת בין השאר מפני שהיו הומואים. יציאה מארון של חבר כנסת תשתלם לו אישית ותשרת את סדר היום הלהט”בי. ואנחנו גם יכולים לנחש מדוע הדבר עדיין לא קרה. אולי, כמו פרנק הצעיר, הבושה אינה על שהוא הומו, אלא על שאין לו האומץ לעשות את הדבר הנכון.

יואב סיון הוא עיתונאי בניו יורק

Next בעברית Item →כל החדשות הראויות לדפוס