על החוקה הבריטית, בעקבות מותה של המלכה

הארץ, 22 בספטמבר, 2022

מלכת אנגליה מתה, ויש שלא מבינים על מה המהומה. המלכה חייתה, חוותה ואפילו גילמה את ההיסטוריה הבריטית של העידן שנפתח עם הניצחון במלחמת העולם השנייה, דרך התפרקות האימפריה, נישואים וגירושים מאירופה — ושל הביטלס, !Wham והספייס גירלס — צמיחה ומשברים, ועוד ועוד. אבל, יתהו הציניקנים, דמות היסטורית? מותה של קשישה בת 96 הוא אמנם עצוב, אבל לא טרגדיה. “חסרת כל ייחוד” היה הייחוד שלה, לפי כותרת אחת ב”הארץ”. כיצד אירוע שכל ערוצי התקשורת המרכזיים בבריטניה, ובכלל, התכוננו אליו שנים מראש, יכול להיחשב כחדשות ולשלוט בכותרות ובמסכים במשך ימים ארוכים?

אפשר לדבר, בצדק, על ֿאהבת ההמונים, על כך שמלכתם של הבריטים “הזכירה להם את גדולתה של ארצם” (“הארץ”, 11.9). היא אכן הייתה סמל — וסמל חשוב, אבל, מצקצקים הציניקנים, התפקיד שלה היה בעיקר סמלי, ולא היה לה באמת כוח.

זאת טעות שכיחה, שחוזרים עליה שוב ושוב עד שהיא נהיית מובנת מאליה, אבל בכל זאת טעות. הכוח של המלכה הוא לא פיקציה, והאובססיה הבריטית אליה משקפת את הכוח הזה. כשאם אומרת לילדים, אתם חייבים לאכול כי אחרת אבא יכעס, הילדים אוכלים גם אם לאבא אין מושג והאיום לא ייצא לפועל. כוח הוא דבר אמיתי, אף שהוא חמקמק. לא תמיד רואים אותו, אבל כולם מרגישים אותו, ומבלי משים הוא מעצב את התודעה ואת המציאות.

לא מדובר באיזה כוח מטפיזי נסתר, באיזו יכולת מופלאה לגעת בלב ההמונים. מדובר בכוח אמיתי שמגולם בחוקה הבריטית. הריבון בבריטניה הוא אבסולוטי ומאחד את שלוש רשויות השלטון. הוא הרשות המחוקקת בהיותו אחד משלושת הבתים בפרלמנט הבריטי הוא נותן תוקף לפעילות החקיקה של בית הנבחרים ובית הלורדים. כל אימת שבית הנבחרים מתכנס מובא השרביט שמסמן את סמכות הכתר ומונח על השולחן במרכז האולם. המלכה — ומעתה המלך — היא הפותחת את הפרלמנט, והיא זאת שבחתימת ידה הופכת הצעת חוק מהמלצה לחוק המדינה.

המונרך הבריטי הוא גם הרשות המבצעת. ימים ספורים לפני מותה עוד הספיקה המלכה אליזבת השנייה לבקש מליז סטראס לעמוד בראש הממשלה “שלה”. בטקס פתיחת הפרלמנט, שנה אחרי שנה, המלכה הייתה קוראת את הפרוגרמה של “הממשלה שלי”. מסים נגבים בשם הוד מלכותה, והכספים להוצאות הציבוריות נמשכים מהאוצר בשם הכתר. המשטרה, בתי הסוהר וכמובן הצבא, נושאים את הכתר גם כלוגו, שכעת יעבור עדכון לשקף את הסמכות של צ׳ארלס השלישי. המלכה היא המכריזה על מלחמה והיא. הייתה המפקד העליון של הצבא.

וגם הרשות השופטת. המלך הוא “מקור הצדק”, לפי נוסח שבועת האמונים שהוא נושא, והוא ושליחיו ממנים את השופטים. התביעה הפלילית היא “בשם הכתר” ובתי המשפט יושבים בחסות הכתר. וכן, המלך הוא מעל החוק. החוקים לא חלים עליו ואי אפשר להעמידו למשפט. למלך אין רישיון נהיגה, כי רישיונות נהיגה מונפקים בשמו, ואין לו דרכון, כי הדרכון הוא בקשה בשמו לתת לנושאו זכות מעבר. 

מתאזרחים, חיילים וחברי פרלמנט בבריטניה (וגם בקנדה, אוסטרליה, ניו זילנד ובמדינות וטריטוריות נוספות) נשבעו אמונים למלכה ומעתה למלך. בשנות ה- 70, על רקע סכסוך הדמים בצפון אירלנד, חברי פרלמנט שנבחרו מהאזור סירבו להישבע אמונים למלכה. הם לא הורשו להשתתף בדיונים ובהחלטות ולא קיבלו שכר.

אבל, יתעקשו הציניקנים, הכל סמל והצגה. המלך הוא המחוקק, אבל הוא לא מחליט על החוקים. הפעם האחרונה שבה לא ניתנה “הסכמה מלכותית” לחקיקה הייתה הצעת חוק המיליציה הסקוטית בשנת 1708. מה זה משנה שהממשלה היא של הוד מלכותו, אם הוא לא מחליט על המדיניות ובטח לא מבצע אותה? ואותו נאום שנתי מפורסם בפתיחת מושב הפרלמנט, כולו פאר והדר, קטיפה וארגמן — אך התוכן מוכתב כולו על ידי הממשלה המכהנת, שנהנית מרוב בבית הנבחרים, שכדאי להזכיר — נבחר על ידי הציבור.

על ראש הממשלה לתת דין וחשבון שבועי למלך, אבל זהותו מוכרעת בבחירות דמוקרטיות, או לאחרונה בתהליך הפחות דמוקרטי של הבחירות הפנימיות בקרב המפלגה השמרנית. המלך עומד בראש הפירמידה הצבאית בלי לפקד על איש: בארמון  בקינגהאם אין חדר מצב כמו בבית הלבן, ממנו נשלחות פקודות לחיילים וגייסות. מערכת המשפט פועלת בשם הכתר, אבל זה בשם בלבד. גם אם יש למלך כוח אבסולוטי, הוא לא מפעיל אותו לפי רצונו הפרטי, אלא לפי תפקידו הציבורי. המלך הבריטי פועל לפי המודל של המלך בספר “הנסיך הקטן”, שבודק בקפדנות את מועדי הזריחה והשקיעה לפני שהוא מצווה על מהלכה של השמש שממהרת לציית.

האם צודקים הציניקנים? האם כוח שלא מפעילים אותו יכול להיות אמיתי? כדי לענות, דמיינו שאתם על גג בניין גבוה, אתם יכול לקפוץ למטה — האופציה הזאת אמיתית — אבל כנראה שלא תעשו זאת. ובכל זאת תרגישו היטב את התהום הפעורה לרגליכם. המתח הזה, בין כוח אבסולוטי וריסון אבסולוטי, עומד ביסוד המערכת הבריטית. למלך שוודיה או למלך ספרד, לשם השוואה, יש פחות כוח. ליורש העצר הפעלתן בסעודיה לעומת זאת, יש כוח עצום בלי ריסון. המתח הזה הוא סוד הסקס אפיל של המלוכה הבריטית, כפי שיעידו הצופים בסדרה “הכתר” של נטפליקס.

והנה דרך נוספת להבין את החוקה הבריטית, בהשוואה לישראל: הנשיא הוא אמנם ראש המדינה בישראל, אבל בזה נגמר הדמיון בין הנשיאות והמלוכה. למעט הסמכויות המוגבלות לחון אסירים ולהתניע את הרכבת הממשלה, לנשיא המדינה אין באמת כוח. חתימתו לא מעכבת ולא הופכת הצעה לחוק. ראש הממשלה לא חייב לו דין וחשבון ולא נותן לו דין וחשבון, וודאי שהוא אינו עומד בראש הצבא בישראל. לנשיא אמנם יש חסינות, אבל ישראל כבר שלחה נשיא לשעבר לכלא, ובגאווה רבה. אפילו לגזור סרטים ממעטים לבקש מהנשיא. הוא לא פותח, לא חונך ולא מתקף. הנשיא בישראל הוא סמל נטו, בלי כוח. המלך הבריטי הוא סמל אמיתי כי יש לו כוח.